בתוך כל מה שכתבתי בשנים האחרונות, מעולם לא נדרשתי לכתוב הספד. ופרידה מ'קדמה' היא פרידה קשה במיוחד. למעשה קשה לי אפילו להגדיר מה בדיוק קדמה היתה בשבילי – מרחב מזרחי מוגן אבל הרבה יותר מזה, במה פוליטית מאתגרת אבל הרבה יותר מזה, קבוצת תמיכה אבל הרבה יותר מזה, המקום שבו הכרתי – וירטואלית וגם אישית – כמה מהאנשים המעניינים ביותר שיצא לי להכיר, אבל הרבה יותר מזה.
קדמה לימדה אותי שמותר להיות מזרחיה כועסת, אבל לא מספיק להיות מזרחיה כועסת. שצריך ללמוד, לדעת, לחקור, לשאול, לברר נתונים ועובדות, והיא סיפקה את כל אלה ביד נדיבה. היא נתנה לי את אוצר המילים והמחשבות שמשמשות אותי בכל דיון על מזרחיות. זה המקום שבו הכל תמיד היה פוליטי במאה אחוז, ואישי במאה אחוז: כל כך הרבה דיונים שלקחתי בהם חלק בקדמה העלו את לחץ הדם שלי עד לגבול סיכון ממש, כל כך הרבה דיונים הוציאו אותי באמצע הלילה מהמיטה כדי להציץ עוד פעם אחת ולראות את התגובה האחרונה. ויכוח אחד, לוהט במיוחד, שניהלתי בזמנו עם מואיז בקשר למשמעות וגבולות הסולידריות המזרחית (שהתחיל בהקשר של עמיר בניון) מתנהל בראשי עד היום, וגם כעבור שנים אני עוד לומדת – ומשתכנעת – מדבריו של מואיז בדיון ההוא. וקדמה היתה גם המקום שהצחיק אותי יותר מכל דבר אחר שקראתי בשנים האלה. אני חושבת שייקח שנים עד שיעשו פה, אם בכלל, סאטירה משובחת כמו שהגיש לנו שי בדמותה האגדית של מזל.
במובן מסוים, קדמה היתה האהבה הראשונה שאי-אפשר לשחזר אף פעם. אני בטוחה שכולנו כותבים ועוד נכתוב בהרבה פלטפורמות פוליטיות-חברתיות כאלה ואחרות, אבל הקסם והטוטאליות שאפיינו את קדמה בשבילי לא יחזרו על עצמם. אולי קוראים לזה התבגרות.
סמי, איריס, עזרא – תודה רבה על הטריפ שנקרא קדמה. אני יודעת שההשקעה היתה רבה עד מאד, אבל מהצד הזה של המקלדת – זה היה שווה כל רגע.
בניון זו אולי אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי מקדמה.
על בניון יש אצלנו ויכוח לוהט בבית. מאז היציאות המסריחות האחרונות שלו (אתה אחי ושות') הבן שלי מסווג אותו עם כל הכהניסטים נוסח מרזל, בן גביר ושות'. אבל אני חשבתי על מה שאמר אז מואיז, ועל דברים אחרים שנכתבו בקדמה ע"י אחרים, ואמרתי לו, שזה לא ככה.
בניון טעה אז. על זה אין מחלוקת. טעה? הסריח זה לא מילה. אבל הוא כבר הרבה שנים מתקרב אל הערביות שלו, ובשנים האחרונות הרבה יותר. ומי שיקשיב לו ישמע מזרחי, ואפילו ערבי, גאה, שלא מוכן להתנצל בפני האשכנזים ולכופף את הראש בפני משטרת המחשבות הלבנה. זו שחושבת, שעל ערבים צריך לדבר יפה אבל מזרחים מותר להשפיל. (בפרקטיקה, את שניהם מדכאים ומשפילים). הוא לא חושש לצאת נגד הצביעות הזו ולשלם מחיר.
אז הדברים שלו מסריחים. וצריך להגיד את זה. אבל לדעתי, אנשים כמו בניון , ולא כמו אשכנזים צבועים כמו אנסטסיה מיכאלי, יוסי ביילין, או יאיר לפיד, הם התקווה שלנו שאי פעם נצליח לייצר פה חיים משותפים עם העולם שמסביבינו.
אני חושב שאת זה, את היכולת להבחין בצביעות האשכנזית הזו, קיבלתי מקדמה. ובאופן ספציפי הרבה ממואיז.
פוליטיקה אמיתית: "זה המקום שבו הכל תמיד היה פוליטי במאה אחוז, ואישי במאה אחוז"
מאוד מדויק