לואי ארמסטרונג (1901-1971)

עוברים צפונה !

הג'אז התפתח החל מסוף המאה ה-19 בכל רחבי ארה"ב, אך המקום בו היה בשיאו עד לשנות העשרים של המאה העשרים היה בעיר ניו-אורלינס, שבדרום ארה"ב. מלחמת העולם הראשונה הביאה לעלייה בביקוש לפועלים במפעלים שבערי הצפון, והדבר  הביא להגירה המונית של שחורים מהדרום לצפון ולמערב, צעירים שחורים שרצו להימלט מחיי ההשפלה והעוני של הדרום בו עדיין התקיימה הפרדה גזעית רשמית ואכזרית. המוסיקאים של ניו אורלינס ניצבו בפני שתי בעיות. ראשית, חלק גדול מהקהל שלהם עזב את העיר. שנית, איזור הבילוי "סטוריוויל" נסגר בפקודת העירייה. בתקופת המלחמה הוצבה יחידת צי של צבא ארה"ב ליד ניו אורלינס. החיילים הלבנים יצאו לבלות בסטוריוויל ושם נוצר מגע בינם לבין התושבים השחורים - זונות, מוסיקאים, בדרנים, ובליינים. הדבר לא מצא חן בעיני בכירים בצבא אשר לחצו על העירייה והצליחו להביא לסגירת הרובע, אשר פירנס את רוב המוסיקאים השחורים. נגן הקלרינט סידני בשה עזב את העיר - קודם כל מערבה לטקסס ולוס אנג'לס, ולאחר מכן צפונה לניו יורק. החצוצרן קינג אוליבר עזב לשיקאגו, ואיתו נגן הקלרינט ג'וני דודס ונגן הטרומבון קיד אורי. הפסנתרן והמלחין ג'לי רול מורטון גם הוא ניסה את מזלו תחילה בקליפורניה, ואחר כך בניו יורק. בכל מקום אליו הגיעו המוסיקאים מניו אורלינס, הם השפיעו עמוקות על המוסיקאים השחורים המקומיים, ולאחר מכן גם על מוסיקאים לבנים אשר בחרו בג'אז כדרך חיים. 

ג'לי רול מורטון ולהקת "הפלפלים החריפים"

המעבר המשמעותי ביותר, שעתיד היה לשנות את פני הג'אז ואת פניה של המוסיקה של המאה העשרים בכלל, היה בשנת 1922, כאשר לואי ארמסטרונג, חצוצרן בן 21, עזב את ניו אורלינס והצטרף ל-"תזמורת הג'אז הקריאולית" של קינג אוליבר בשיקאגו. ארמסטרונג נולד ברובע השחור והעני של ניו אורלינס, להורים עניים. אביו נטש את המשפחה כשלואי היה תינוק, ולואי גדל אצל סבתו. הוא גדל כילד רחוב יחף, אשר הסתבך פעמים רבות עם המשטרה ובילה שנים רבות במוסדות לעבריינים צעירים. כבר בגיל 16 גילה ארמסטרונג כישרון נדיר לחצוצרה (בעצם היה זה דגם קטן יותר שנקרא "קורנט"), ושנה לאחר מכן כבר החליף את קינג אוליבר, שעזב את העיר, בתזמורתו של קיד אורי. כשעזב את ניו אורלינס בשנת 1922, היה ארמסטרונג אחד הנגנים המובילים בעולם הג'אז המתפתח. כשהצטרף לקינג אוליבר החל ארמסטרונג להתפרסם כמוסיקאי המקורי המתקדם ביותר בעולם הג'אז. עד לאותן שנים, נוגן הג'אז בצורה של אנסמבל - החצוצרה היתה מובילה את המנגינה, כאשר הקלרינט והטרומבון מלווים אותה כל אחד בהתאם לתכונותיו. זאת היתה מוסיקה שהתאימה לצעידה ברחובות (לוויות וחגיגות אחרות) ולנגינה בספינות השעשועים ששטו בנהר המיסיסיפי. ארמסטרונג פיתח בהדרגה את נגינת הסולו, ועשה זאת בצורה מעוררת השראה. הקלטותיו משנות העשרים (בעיקר בין 1925-1929) נשמעות רעננות ומקוריות גם היום, 80 שנים לאחר יצירתן. ארמסטרונג בילה את שנות העשרים בין שיקאגו וניו יורק. בניו יורק ניגן תקופה קצרה בתזמורת של פלטשר הנדרסון, שם השפיע על סקסופוניסט צעיר בשם קולמן הוקינס, שהפך בשנות השלושים לנגן המוביל בעולם הג'אז. פלטשר הנדרסון עצמו הושפע גם הוא מהקצביות המתקדמת של ארמסטרונג, אותה ניסה להעביר יותר מאוחר, כמעבד, לתזמורתו של הקלרניטן היהודי בני גודמן, מי שנחשב "מלך הג'אז" של ארה"ב בסוף שנות השלושים. בשיקאגו השפיע ארמסטרונג על חצוצרן לבן צעיר בשם ביקס ביידרבק, שהיה בין המובילים בזרם חדש של ג'אז שנוגן על ידי צעירים לבנים משיקאגו. השפעתו של ארמסטרונג היתה קיימת באופן בולט כמעט בקרב כל מי שניגן ג'אז החל מאמצע שנות העשרים, וקבעה איך ישמע הג'אז עד לתחילת שנות הארבעים. השפעתו של ארמסטרונג היתה גדולה גם כזמר, ואנשים כפראנק סינטרה ובינג קרוסבי ציינו את חשיבותו בהתפתחותם המוסיקלית.בני גודמן

החברה האמריקאית הלבנה לא יכלה באותן שנים לסבול אדם שחור במעמד של גיבור תרבות. בשנות העשרים המליכה התקשורת את פול וייטמן הלבן כ"מלך הג'אז". תזמורתו של וייטמן ניגנה מוסיקה כתובה, כמעט ללא אילתורים, וללא החידושים הקצביים שהגיעו מניו אורלינס. וייטמן עצמו הכיר בשורשים האפריקאים של המוסיקה ואמר: "הג'אז הגיע לכאן לפני שלוש מאות שנים, כבול בשלשלאות". שנות העשרים ראו את תחילתן של התזמורות הגדולות שהפכו לפופולאריות מאוד בשנות השלושים - התזמורת של דיוק אלינגטון מניו יורק (שהושפעה מארמסטרונג ומסידני בשה ילידי ניו אורלינס) ושל פלטשר הנדרסון. ג'אז הפך למוסיקה פופולארית שהושמעה ברדיו, למרות התנגדות גורמים שמרנים אשר מחו על ההשפעות המזיקות של המקצבים האפריקאים על הנוער הלבן. "חוקי היובש" שאסרו על מכירת אלכוהול הביאו לרווחים גבוהים במועדונים שבבעלות המאפיה, מועדונים שהעסיקו בדרך כלל אומני ג'אז.

שנות השלושים היו שנים של התפתחות מוסיקלית מהירה בג'אז. השפל הכלכלי שהחל ב-1929 הביא להגירה מאיזורים חקלאים לערים הגדולות, כגון קנזס סיטי, ניו יורק, שיקאגו, לוס אנג'לס וסט. לואיס. מרכזי הבילוי בערים אלה הפכו למוקדי משיכה למוסיקאים מוכשרים אשר התחרו זה בזה וליטשו את שליטתם בכלי הנגינה ובסגנון המוסיקה. השפעתם של מוסיקאי ניו אורלינס כבר הוטמעה בקרב נגנים (שחורים בעיקר) ברחבי ארה"ב, וכעת ניתן היה להוסיף למוסיקה תיחכום, טכניקה ואף קצביות. העיר המשפיעה ביותר בשנות השלושים, מלבד ניו יורק, היתה קנזס סיטי. ראש העיר המושחת פנדרגאסט איפשר חופש פעולה מלא לבעלי המועדונים בעיר, ואלה העסיקו תזמורות כגון זו של קאונט בייסי, תזמורת שליקטה את טובי המוסיקאים מהמערב התיכון, ביניהם לסטר יאנג, באק קלייטון והרי אדיסון. נגנים אלה פיתחו את אומנות הסולו מבחינה הרמונית ומלודית. בקנזס סיטי חזר הבלוז כמקור ההשראה העיקרי של הג'אז, והתזמורות המקומיות פיתחו את ה-"סווינג" לשיא שעדיין לא נשבר. לאחר נפילת ראש העיר בעקבות חקירת ה-FBI, החלו התזמורות מקנזס סיטי לנוע ברחבי ארה"ב בחיפוש אחרי הופעות, וכך הפיצו את סגנונם המיוחד. הצלחה מסחרית גדולה בהרבה היתה לתזמורות של שני נגני הקלרינט היהודים - בני גודמן וארטי שו, אשר למדו היטב את המוסיקה של ארמסטרונג והנחילו גירסה "מרוככת" שלה לקהל הלבן. התזמורות של טומי דורסי, גלן מילר, והרי ג'יימס ניגנו שילוב של ג'אז עם פופ לבן וזכו להצלחה עצומה.

סוף שנות השלושים היו גם סוף "תור הזהב" של הג'אז כמוסיקה המסחרית המובילה בארה"ב. בסוף שנת  1941 הצטרפה ארה"ב למלחמת העולם השניה, והטילה הגבלות על שימוש בפלסטיק ממנו הודפסו התקליטים. במקביל, הטיל ארגון המוסיקאים איסור על הקלטות כחלק ממאבק על תנאי הנגנים. מוסיקאים שחורים רבים הרגישו שסגנון הסווינג, שנבע ישירות מלואי ארמסטרונג וניו אורלינס, כבר לא התאים לשאיפותיהם החברתיות והפוליטיות. נגן צעיר בשם צ'רלי פארקר הגיע מקנס סיטי לניו יורק והדהים את מוסיקאי הג'אז בנגינתו הוירטואוזית וברעיונותיו המקוריים הבלתי נדלים. נגינתו הדהימה את המוסיקאים וחלק מהאינטלקטואלים, אך היתה מתוחכמת מדי לקהל הרחב. הג'אז חדל להיות חלק מהמוסיקה הפופולארית בארה"ב לתמיד. צ'רלי פארקר (1920-1955)