גשר לאיסלם*

חיים עובדיה

אני מיהודי האיסלם. לא יהודי ערבי, שכן מונח זה הוא מגוחך לא פחות מיהודי-ארי, בלטי או סלאבי, אלא יהודי האיסלם. לא רק שבעורקי משפחתי זורם דמם של ילידי עירק, טוניסיה, מרוקו, סוריה וטורקיה, וגם לא בגלל שבני קהלתי נולדו בבחריין ובאינדונזיה. אמת, האיי-פוד שלי עמוס בעבדול ווהאב, סבח פכרי ופריד אל אטרש, ושירי השבת והליטורגיה שלי שואלים בחופשיות מדורות של מוזיקה סופית איסלמית וערבית חילונית, אבל הקשר עמוק הרבה יותר. אני מיהודי האיסלם בגלל שהיהדות תחת שלטון הסהר פנתה לכיוון אחר מזו שתחת שלטון הצלב. יהודי האיסלם, למרות שהוגדרו במסמך עומר כבני חסות, או דימי, מעולם לא התנסו באותה רמה של משטמה, אנטישמיות ורדיפות שהיו לחם חוקם של יהודי הצלב. הם לא עברו דמוניזציה כרוצחי האלהים ולא נאלצו להגן על דתם בויכוחים פומביים משפילים. מעולם לא גורשו בצורה מסיבית על רקע דתי כפי שגורשו מאנגליה, צרפת וספרד הקתולית. ככלל, האיסלם היה קנאי הרבה פחות מהנצרות. קשה לעכל כמה מלחמות הוכרזו וכמה חיי אדם אבדו בידי ממשיכי דרכו של האיש שאמר: "אהוב את אויביך, אל תתגרה ברשע ואשר יכה אותך על הלחי האחת הפנה אליו את הלחי השנייה". והאלימות לא היתה מכוונת רק נגד כופרים מונותיאסטים אחרים כמוסלמים ויהודים אלא גם כנגד נוצרים שסטו מן הנורמה. מסעי הצלב, טבח יום ברתולומיאו הקדוש והאינקויזיציה הם רק דוגמה. זו האחרונה, שנוסדה על ידי תלמידיו של סן פרנציס מאסיזי, איש רחום שנהג להטיף לצפורים: "אחיותי הקטנות, למדו היטב לתת שבח לאל", שמה לה למטרה דווקא את הנוצרים החשודים בכפירה ואת היהודים שהתנצרו מאונס. הדבר נעשה בעולם הישן והחדש בכזו אכזריות ורשעות שלידם מחוירים עינויי אבו גרייב. הציויליזציה המכנה עצמה "מערבית" זה עתה הגיחה מהיסטוריה ארוכה של קנאות ואי סובלנות. הצהרתו המפורסמת של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, נוסטרה אטטה, המנסחת מחדש את עמדת הנצרות ביחס לדתות אחרות, פורסמה רק בשנת 1965, לפני דקות מספר במונחים היסטוריים. לא זו בלבד, המסמך אמנם מנקה את רוב היהודים מאשמת רצח ישו וקורא לשלום וסובלנות דתית, אך בו בזמן מדגיש שישו הוא אלהי האמת ומטרת הידידות והאחווה היא להביא לכך שכל העולם יכיר בו. במסמך גם מודה האפיפיור שהיו "מספר סכסוכים" בין האיסלם לכנסיה והוא מאיץ במאמינים לשכוח את העבר ולהתחיל הכל מחדש. מזכרונו של הוד קדושתו פרחו כנראה דבריו של סנטיאנה: "אלו שאינם יכולים לזכור את העבר נדונים לחזור עליו".

כמה סובלנות וחכמה, לעומת זאת, משקפים דבריו של ראש השבט האינדיאני סגויאוות'ה משנת 1805 למיסיונרים הנוצרים שהבטיחו לו ולשבטו גאולה במושיעם ישו:

 "אחי, אתם אומרים שיש רק דרך אחת לעבוד ולשרת את הרוח הגדולה. אם כך הוא הדבר וישנה רק דת אחת, מדוע אתם הלבנים חלוקים כל כך בדעותיכם? מדוע אינכם מסכימים על דרך אחת, והרי הדבר כתוב בספר?

אחי, אין ברצוננו להרוס את דתכם או לקחת אותה מכם, אנו רק מבקשים ליהנות מדתנו אנו".

במבט לאחור, אנו שואלים מה קרה לאיסלם המתון והמשכיל? מדוע, כפי שכותב הרולד בלום בהקדמתו לספרה של מריה רוסה מנוקל, תכשיט העולם, אין רואים יותר אנדלוסיים מוסלמים בשום מקום בעולם כיום?

חלק מן התשובה הוא שכאשר המערב פגש במזרח בעת החדשה היה זה מפגש רווי התנשאות, קנאה דתית ותאות בצע. הכחות הקולוניאליים והאימפריאליסטיים הביטו בזלזול ב"ילידים" וכמובן לא טרחו להבין את תרבותם, מיסיונרים נסו להציל נשמות תועות תוך קידוש כל האמצעים, ומשאביהן העשירים של אסיה ואפריקה חולקו בין הכובשים בני התרבות הנעלה. הייפלא אם כן שכוחות לאומיים ודתיים התעוררו בסופו של דבר להגיב לתהליך זה של השתלטות עוינת?

כאשר מדברים על דת, הסכנה הנשקפת לעולם כיום אינה מצד האיסלם אלא מצד הקנאים הדתיים באשר הם. נכון שרובם נמנים כיום על מאמיני מוחמד אבל במדה ידועה זוהי אותה קנאות דתית שבארה"ב, מדינה שחרתה על דגלה את ססמת ההפרדה בין דת ומדינה, מונעת את התקדמות המחקר הגנטי והשימוש בתאי שורש, נלחמת בתומכי הזכות להפלות ומפלה לרעה את ההומוסקסואלים. התרופה לפנטיות היא לתמוך ולעודד את מייצגי האיסלם המתון, להשיב את זוהרן של אנדלוסיה, קורדובה וגרנדה, ולהכשיר דור של אנשי דת שישכילו להתאים עצמם לזמנים משתנים, תוך חינוך העולם המערבי להכרת וידיעת האיסלם. זהו הזמן לפתוח דיאלוג של קבלת הזולת, לא כזה הכופה את הזולת לקבל את דרכי, אלא כזה המבקש לפתור סכסוכים ומתחים על ידי הזדהות ושאיבה של כל עם ותרבות ממסורתם המיוחדת. זוהי דרך קשה וארוכה, אך להיסטוריה נשימה ארוכה, היא תמתין. בינתיים איננו צריכים לבנות גשר לאיסלם אלא רק לפתוח לתנועה את הגשר העתיק.

מאמר זה נכתב כתגובה לכתבה בעתון היהודי של לוס אנג'לס על תחושת הקפוח והנישול של מוסלמים אמריקאיים במערכת הפוליטית המקומית