צורת העבודה של רבקה בכר היא קולאז'ית ביסודה והדברים ניכרים גם ביצירות שלא כוללות גזירה והדבקה. בחירת הדימויים שלה מסמנת מראש את הפנייה אל המרובה והשבור, האקלקטי והפרגמנטרי כמאפייניה של המציאות. היא משוטטת בסמטאותיה של דרום העיר ומצלמת שארי קירות ובתים הרוסים. הפנים שהפך לחוץ הופך למצע גרפי עליו נרשמים אותות הזמן בפיח, בגרפיטי ובכתב ידו של הלך רוח מזדמן. אתרים אלה הם התשתית החומרית של העבודה המודגשת ביתר שאת בבחירתה של בכר לעבוד על קטעי קרטון קרוע ומחורץ. יצירותיה השונות, כמו כתביה, מתאפיינים באירוניה דקה וסאטירית, במפגש שבין לשון משוחקת - תקנית ומשובשת - ומשחק בין דימויים שאינם אלא בבואה. חלקת הקיר הענק מתכווצת לפיסת קרטון שקווי השבר הגליים שלו צפים מבעד הציור כמתריסים באירוניה ומאיימים על שלמותה של תפאורת הקיום כולה.